אורות

לחפש בנימוס את האור המתאים

במילה, בחלום, בשירים.

מי שלא מאמין באלוהים-

מאמין בודאי בדברים אחרים.

שיר לחגיגת ראש השנה/ יהונתן גפן.

סטס

איתמר

לילך

נועה

נעה

Saturday, Hello

Bringing Home to Paris

4 החברות הכי טובות שלי באו לפריז לבקר אותי, לסוג של סוף שבוע ארוך. ישנו כולנו בדירת סטודיו הקטנה שלי. היו הרבה שערות על הרצפה, מעט כלים בכיור, הרבה בגדים צעיפים ומעילים תלויים על כל פינה אפשרית בבית. קצת עשן סיגריות, הרבה שוקולדים, חמאה ופריכיות אורז.

היה הרבה ריח של בית. צחוק ודיבורים על מין. ועלינו. ועל בחורים ומה שהם רוצים (מה אתם רוצים, בעצם? לא הצלחנו להבין. אולי בגלל שלשלוש מאיתנו יש חבר כבר הרבה- הרבה- זמן. הן לא כל כך זוכרות מה בנים אמיתיים רוצים).

טיילנו בעיר וישנו בבתי קפה ועשינו קניות. והכל היה כמו פעם. ופריז הייתה לי מתויירת פתאום.

כאילו שהחלפתי בית אחד בבית אחר. כאילו שערבבתי ביניהם.

והייתי חצי תיירת חצי תושבת ארעית. השפה שלי התמקסה. מיקס משונה של אנגלית צרפתית וקללות בעברית על זה שאני לא מצליחה לדבר כמו שצריך.

יצאנו מחוץ לפריז איזה יום. לעיירה הקטנה והמנומנמת שואן גוך קבור בה. הייתי בטבע פתאום. בשדות חרושים. שכחתי שזה חשוב. לנשום אויר טוב.

אז נשמתי במשך 6 ימים כמו שצריך. אויר של בית

בימים האחרונים פריז התגשמה. נהייתה גשומה.


**

הייתי בניס ל24 שעות השבוע. מדהים איך יורדים בתחנת הרכבת אחרי נסיעה של 6 שעות, וישר מרגישים שיש ים בעיר. האויר קצת מלוח, אנשים מתהלכים בכפכפי אצבע, השיזוף החיספוס. האוירה הלא קלסטרופובית, כמו שליל' הגדירה אותה.

היינו ארבע בנות מהעבודה. הגענו ב6 בערב. ישר נפתח בקבוק יין אדום בבאר שבמלון. אחריו עוד אחד במרינה. דיברנו על לזמן דברים. על אהבת אמת. כזו שלאף אחת מאיתנו אין, וכולנו רוצות.

קמנו מוקדם ביום שלמחרת.
 סיימנו את העבודה באיזור 12. נסענו בקו 99 המהיר מהמלון למרכז העיר, השארנו את המזוודות בשמירת החפצים האוטומטית שבתחנת הרכבת, החלפנו מבגדי עבודה לשמלות פרחוניות בשירותים הציבוריים, התאבזרנו במטפחות ובמשקפי שמש ויצאנו לאויר המלוח שמזכיר כל כך את תל אביב.

העיר העתיקה של ניס יפה. צבעונית. שמחה. שוק פרחים קטמטן, פיצ'יפקעס. חנויות לתיירים. כמה קבצנים. ישבנו במסעדה איטלקית קטנה. שתינו יין לבן ואכלנו פסטות וסלט. המלצרים צחקו איתנו. לא משהו שהיה קורה בפריז.
הכל היה יפה כל כך. השמש והצבעים והאלכוהול. הרגשתי כזו ברת מזל.

***
סיימנו לאכול. כבר מסובבות מהשמש ומהאלכוהול. המשכנו ללכת, פתאום הגענו לים. והוא מכה בך פתאום. הבוהק הזה וניצנוצי השמש על המים. הריח הזה. חוץ מהריח המלוח שאפשר לפסק טיפה את השפתיים וממש לטעום אותו, יש ריח נוסף. של חופש. ושל צווחות ילדים קטנים שעוד מתרגשים מהאדוות שמגיעות לקו החוף. שזורקים חלוקי נחל על המים, והאבנים קופצות. כל כך התרגשתי. לא היה לי בגד ים, אבל לליל' הייתה חולצה ורודה. הורדתי את השמלה, שמתי על עצמי את החולצה הורודה של ליל' ונשארתי עם תחתונים שקופים. אבל הייתי בארץ זרה, בעיר זרה. ולמי אכפת.

הרגע הזה של להיכנס למים. להשתנק קלות מהקור, לעצום עיניים, לצלול. כמו שהים מנקה הכל. מזכך.
צחקנו וצרחנו וצפנו. שיכורות מחופש, מהתרגשות.

יצצאתי מהמים והחלוצה הורודה נצמדה לי לגוף. הורוד נהיה שקוף. התחתונים כמו התכווצו, חשפו טוסיק לבן.
על החוף ישבנו שני בנים. הסתכלו. נשכבתי על חלוקי הנחל החמים.
התפקרתי. לשמש. לעיניים של שני הבחורים. הרבה זמן לא הרגשתי סקסית ככה.

***


מוצאי כיפור עכשיו. היה לי מוזר כיפור הזה. בלי השקט. בלי אוירת הקודש הזו שיש ברחוב. בלי לצאת מחנות עם ברכת גמר חתימה טובה.
 אחרי הארוחה המפסקת יצאנו מהבית ברובע החמישי, ברחוב צדדי על סן מישל בדרכנו הביתה ברובע ה11. הכל היה חול. חולין. אנשים ברחוב שיושבים בבארים ביום שישי, לא מודעים לקדושת היום. שותים, משתינים ברחובות צדדיים. הגעתי הביתה וישנתי עד השעה 6 בערב, לסירוגין. קמה מדי פעם לקרוא כמה שורות בספר המושאל שלי שתירגמה מצרפתית הבת של המורה שלי לספרות.
בשעה 6 קמתי והתארגנתי לבית הכנסת.
ברגע שנכנסתי בשעריו, אחרי שבירכתי בבון סואר את שני השוטרים שאיבטחו אותו התחלתי לבכות ולא הפסקתי עד שיצאתי ממנו שעתיים אחר כך. התגעגעתי הביתה. התגעגעתי לאבא שלי. אני מתגעגעת לקהילתיות.

שברתי את הצום עם עוגיות חמאה מהפראן-פרי, בננה תה וענבים.
יום כיפור, ארץ זרה.

**

הלילה שקט והגשם זולף לאט.
פריז נקייה. האבק שקע.
הצעיפים מתעופפים אחרי אנשים שהולכים בעצלתיים.
הסיין שקט. האורות משתקפים בו.
אני השתקפתי בו, מנצנצת כמו האורות,
הגשם מסמא אותי,
קשה לראות מבעד לעיניים רטובות

מבעד למשקפיים רטובות.

אני לא יודעת מה קורה לי, שאני לא מפסיקה לחלום על החבר שלי לשעבר. שהיה הראשון. והיחיד.
שמאז הוא לא הרגשתי כלום כלפי אף אחד.
אני חולמת עליו הרבה. אני מתגעגעת למשהו בסיסי. אני טובה יותר בזוג. אני טובה בזוגיות.
אני טובה בלתת ואני טובה בלאהוב.

כל כך מפחיד שזה לא יקרה שוב.

ואני מנסה לזמן לעצמי דברים טובים. ואני מנסה להרגיש דברים אבל לא הולך לי.

אני מקנאה בו שהוא מצא לו מישהי. אני מקנאה בזוגות. אני מקנאה באלה עם הלב השבור.

אני אצטט את יהונתן גפן מה שאני לא עושה הרבה- או בכלל לא.
"האוהבים חוזרים אל הלילה, המשוררים חוזרים אל המילים".

מי משוררת בכלל. תנו לי לחזור אל המיטה. ושיהיה שם מישהו עם ידיים חזקות ועם גוף חם שידע בדיוק איך אני אוהבת שמחבקים אותי לפני השינה.

(זו תמונה של לבד)

היה אצלי בדירה לארוחת ערב מוקדמת מישהו,לפני כמה לילות. חצי בקבוק יין פתח עוד בקבוק, שהוריד אותנו לסופר שמתחת לדירה שלי לקנות עוד אחד.

אני אישית איבדתי את זה. שיכורה לחלוטין. חצי מהדברים שאמרתי אני לא זוכרת, לגבי החצי השני אני לא בטוחה, ואולי עדיף ככה.

בשלב כלשהו התמוטטתי על המיטה. בשמלה ובקרדיגן. ברור שהפלרטטן הזה חשב שהוא הולך להינות הלילה. אני ידעתי שמצפה לי לילה של לשבת באמבטיה ולהקיא בקבוק וחצי יין אדום, וקצת שוקולד קינדר.

שלחתי אותו באלגנטיות הביתה, נעלתי בקושי את הדלת אחריו ונפלתי למיטה.

במשך הלילה קמתי להקיא כמובן, אבל נרדמתי שוב כמו ילדה גדולה, ושיכורה.

קמתי בבוקר לעבודה עם ראש כואב וטעם מר בפה. מצאתי נעל אחת שלי על אדן החלון, את הבגדים שלי על הרצפה, את הכלים בכיור ואת המאפרה מרוקנת.

מאוד ריגש אותי שהוא פינה את הכלים.
 עוד יותר ריגש אותי שהוא רוקן את המאפרה שהבדלים כבר נשפכו ממנה החוצה.
אני חושבת כמה המצב לא טוב, כשמרגש אותי שבנים מרוקנים לי את המאפרה בבית כשאני שתויה מדי בשביל לדעת מה השם שלי.

בשבת שעברה הייתי בתערוכה במרכז פומפידו, פריז- דלהי מומביי.
כרגע, אז ספיקינג, יש לי 4 חברות טובות שנמצאות בהודו רבתי.
לא הפסקתי לחשוב עליהן משך כל התערוכה. היא עסקה בדרך בה אמנים פריזאים והודים תופסים את הודו. את התרבות, הנוף, האנשים הבעיות.
המצב היה כל כך מקביל לחיים האמיתיים. הן בהודו, מתנדבות, מעשנות מטיילות. בזוהמה במים שלא שותים מהברז בשקט בקארמה. לבושות סחבות ואוכלות זבל שמוכרים בדוכנים ברחוב. אני בפריז. משתמשת בשירותים נקיים, לבושה יפה נוסעת במטרו. הולכת לראות תערוכה במרכז פומידו. ממש ציפיתי לראות אותן באחת התמונות המוצגות. מחייכות, עם שיער לא חפוף. בסוף כולנו רק אורחים. אורחים בבית של אחרים, ואז מציגים רשמים בתערוכות שעולות 12 יורו לכניסה בודדה. ותודה מדמואזל, אורוואר.

**


היום השתמשתי לראשונה באמבטיה שלי. שמתי את המחשב הנייד על השירותים, כיוונתי את הצג לשדה הראייה שלי, שמתי את הסרט גברים צרפתיים, מזגתי יין אדום והדלקתי סיגריה.
אחחח.... השקט של לגור לבד.


**


אני צריכה למצוא מישהו שיבשל לי. שיסתכל עלי ישנה, שיסתכל עלי מתקלחת.
הלבד הזה נעים, אבל מתחיל לחלחל. מה גם שנמאס לי לחיות על אורז וסויה.

**


הגינה הכי מקסימה בפריז נמצאת ליד השוק הכי מקסים בעיר, ששכחתי איפה הוא נמצא, ואני צריכה לחכות 15 יום עד שיחזור השותף שלי לשווקים מטיפוס על איזה הר, ויקח אותי אליו שוב.