בימים האחרונים פריז התגשמה. נהייתה גשומה.


**

הייתי בניס ל24 שעות השבוע. מדהים איך יורדים בתחנת הרכבת אחרי נסיעה של 6 שעות, וישר מרגישים שיש ים בעיר. האויר קצת מלוח, אנשים מתהלכים בכפכפי אצבע, השיזוף החיספוס. האוירה הלא קלסטרופובית, כמו שליל' הגדירה אותה.

היינו ארבע בנות מהעבודה. הגענו ב6 בערב. ישר נפתח בקבוק יין אדום בבאר שבמלון. אחריו עוד אחד במרינה. דיברנו על לזמן דברים. על אהבת אמת. כזו שלאף אחת מאיתנו אין, וכולנו רוצות.

קמנו מוקדם ביום שלמחרת.
 סיימנו את העבודה באיזור 12. נסענו בקו 99 המהיר מהמלון למרכז העיר, השארנו את המזוודות בשמירת החפצים האוטומטית שבתחנת הרכבת, החלפנו מבגדי עבודה לשמלות פרחוניות בשירותים הציבוריים, התאבזרנו במטפחות ובמשקפי שמש ויצאנו לאויר המלוח שמזכיר כל כך את תל אביב.

העיר העתיקה של ניס יפה. צבעונית. שמחה. שוק פרחים קטמטן, פיצ'יפקעס. חנויות לתיירים. כמה קבצנים. ישבנו במסעדה איטלקית קטנה. שתינו יין לבן ואכלנו פסטות וסלט. המלצרים צחקו איתנו. לא משהו שהיה קורה בפריז.
הכל היה יפה כל כך. השמש והצבעים והאלכוהול. הרגשתי כזו ברת מזל.

***
סיימנו לאכול. כבר מסובבות מהשמש ומהאלכוהול. המשכנו ללכת, פתאום הגענו לים. והוא מכה בך פתאום. הבוהק הזה וניצנוצי השמש על המים. הריח הזה. חוץ מהריח המלוח שאפשר לפסק טיפה את השפתיים וממש לטעום אותו, יש ריח נוסף. של חופש. ושל צווחות ילדים קטנים שעוד מתרגשים מהאדוות שמגיעות לקו החוף. שזורקים חלוקי נחל על המים, והאבנים קופצות. כל כך התרגשתי. לא היה לי בגד ים, אבל לליל' הייתה חולצה ורודה. הורדתי את השמלה, שמתי על עצמי את החולצה הורודה של ליל' ונשארתי עם תחתונים שקופים. אבל הייתי בארץ זרה, בעיר זרה. ולמי אכפת.

הרגע הזה של להיכנס למים. להשתנק קלות מהקור, לעצום עיניים, לצלול. כמו שהים מנקה הכל. מזכך.
צחקנו וצרחנו וצפנו. שיכורות מחופש, מהתרגשות.

יצצאתי מהמים והחלוצה הורודה נצמדה לי לגוף. הורוד נהיה שקוף. התחתונים כמו התכווצו, חשפו טוסיק לבן.
על החוף ישבנו שני בנים. הסתכלו. נשכבתי על חלוקי הנחל החמים.
התפקרתי. לשמש. לעיניים של שני הבחורים. הרבה זמן לא הרגשתי סקסית ככה.

***


מוצאי כיפור עכשיו. היה לי מוזר כיפור הזה. בלי השקט. בלי אוירת הקודש הזו שיש ברחוב. בלי לצאת מחנות עם ברכת גמר חתימה טובה.
 אחרי הארוחה המפסקת יצאנו מהבית ברובע החמישי, ברחוב צדדי על סן מישל בדרכנו הביתה ברובע ה11. הכל היה חול. חולין. אנשים ברחוב שיושבים בבארים ביום שישי, לא מודעים לקדושת היום. שותים, משתינים ברחובות צדדיים. הגעתי הביתה וישנתי עד השעה 6 בערב, לסירוגין. קמה מדי פעם לקרוא כמה שורות בספר המושאל שלי שתירגמה מצרפתית הבת של המורה שלי לספרות.
בשעה 6 קמתי והתארגנתי לבית הכנסת.
ברגע שנכנסתי בשעריו, אחרי שבירכתי בבון סואר את שני השוטרים שאיבטחו אותו התחלתי לבכות ולא הפסקתי עד שיצאתי ממנו שעתיים אחר כך. התגעגעתי הביתה. התגעגעתי לאבא שלי. אני מתגעגעת לקהילתיות.

שברתי את הצום עם עוגיות חמאה מהפראן-פרי, בננה תה וענבים.
יום כיפור, ארץ זרה.

**

הלילה שקט והגשם זולף לאט.
פריז נקייה. האבק שקע.
הצעיפים מתעופפים אחרי אנשים שהולכים בעצלתיים.
הסיין שקט. האורות משתקפים בו.
אני השתקפתי בו, מנצנצת כמו האורות,
הגשם מסמא אותי,
קשה לראות מבעד לעיניים רטובות

מבעד למשקפיים רטובות.