בארץ היה איזה בחור שהייתי מעוניינת בו. ממש לפני הנסיעה שלי, חודש וחצי לפני. היה בינינו מתח והיינו חברים. מדברים בטלפון, צוחקים בבר שעבדנו בו יחד. הוא הברמן ואני המלצרית. כמה קלישאתי.

 יצאנו פעם אחת כשסיימנו משמרת לבר אחר. הוא שתה גולדסטאר בבקבוק, אני שתיתי יין אדום. לבשתי שמלה ארוכה וסריג קל. הרגשתי יפה. היה נעים, צחקנו, דיברנו. הוא חטף נגיעות בשיער שלי, אני חטפתי לו נגיעות ברגל.  בסוף הערב הוא הוריד אותי ליד האוטו שלי. נכנסתי אליו ונסעתי את שתי דקות הנסיעה בהרגשה מוזרה. כשחניתי בבית השארתי את הרדיו דלוק בשירים העצוביים של הלילה, והתחלתי לבכות.
הוא לא נישק אותי.
הייתי כל כך מאוכזבת מזה שכלום לא קורה. הייתי כל כך מרוקנת. מהכל.
אני זוכרת את הדקה או שתיים, או חמש אולי, שישבתי לבד באוטו בשלוש לפנות בוקר, יפה ועצובה, בשמלה ארוכה ובסריג קל.  שום דבר לא יכול לנחם. רק איזה בחור שיבוא וינשק אותי.
חשבתי שאולי הוא יחזור, ישלח לי הודעה או יתקשר ויגיד 'שכחתי משהו, את יכולה רגע לרדת?' ואז הייתי יורדת כבר עם פיג'מה ועם ניחוח הקרם פנים שללי והייתי שואלת 'מה שכחת?' ואז הוא היה מנשק אותי. אגרסיבי, תקיף, רך.

וגם עכשיו, אני בדירה שלי ברובע ה11. יושבת מול המחשב. כותבת על בחור שהיה הסחת דעת בשבילי מהריקנות. ושלא נישק אותי אז. קיבלתי כמה נשיקות מאז, לא משהו שהיה לי משמעותי, לא משהו ששווה לזכור.

אבל הריקנות.
פריז תמלא לי את החסר.