אני לא יודעת מה קורה לי, שאני לא מפסיקה לחלום על החבר שלי לשעבר. שהיה הראשון. והיחיד.
שמאז הוא לא הרגשתי כלום כלפי אף אחד.
אני חולמת עליו הרבה. אני מתגעגעת למשהו בסיסי. אני טובה יותר בזוג. אני טובה בזוגיות.
אני טובה בלתת ואני טובה בלאהוב.

כל כך מפחיד שזה לא יקרה שוב.

ואני מנסה לזמן לעצמי דברים טובים. ואני מנסה להרגיש דברים אבל לא הולך לי.

אני מקנאה בו שהוא מצא לו מישהי. אני מקנאה בזוגות. אני מקנאה באלה עם הלב השבור.

אני אצטט את יהונתן גפן מה שאני לא עושה הרבה- או בכלל לא.
"האוהבים חוזרים אל הלילה, המשוררים חוזרים אל המילים".

מי משוררת בכלל. תנו לי לחזור אל המיטה. ושיהיה שם מישהו עם ידיים חזקות ועם גוף חם שידע בדיוק איך אני אוהבת שמחבקים אותי לפני השינה.

(זו תמונה של לבד)

היה אצלי בדירה לארוחת ערב מוקדמת מישהו,לפני כמה לילות. חצי בקבוק יין פתח עוד בקבוק, שהוריד אותנו לסופר שמתחת לדירה שלי לקנות עוד אחד.

אני אישית איבדתי את זה. שיכורה לחלוטין. חצי מהדברים שאמרתי אני לא זוכרת, לגבי החצי השני אני לא בטוחה, ואולי עדיף ככה.

בשלב כלשהו התמוטטתי על המיטה. בשמלה ובקרדיגן. ברור שהפלרטטן הזה חשב שהוא הולך להינות הלילה. אני ידעתי שמצפה לי לילה של לשבת באמבטיה ולהקיא בקבוק וחצי יין אדום, וקצת שוקולד קינדר.

שלחתי אותו באלגנטיות הביתה, נעלתי בקושי את הדלת אחריו ונפלתי למיטה.

במשך הלילה קמתי להקיא כמובן, אבל נרדמתי שוב כמו ילדה גדולה, ושיכורה.

קמתי בבוקר לעבודה עם ראש כואב וטעם מר בפה. מצאתי נעל אחת שלי על אדן החלון, את הבגדים שלי על הרצפה, את הכלים בכיור ואת המאפרה מרוקנת.

מאוד ריגש אותי שהוא פינה את הכלים.
 עוד יותר ריגש אותי שהוא רוקן את המאפרה שהבדלים כבר נשפכו ממנה החוצה.
אני חושבת כמה המצב לא טוב, כשמרגש אותי שבנים מרוקנים לי את המאפרה בבית כשאני שתויה מדי בשביל לדעת מה השם שלי.

בשבת שעברה הייתי בתערוכה במרכז פומפידו, פריז- דלהי מומביי.
כרגע, אז ספיקינג, יש לי 4 חברות טובות שנמצאות בהודו רבתי.
לא הפסקתי לחשוב עליהן משך כל התערוכה. היא עסקה בדרך בה אמנים פריזאים והודים תופסים את הודו. את התרבות, הנוף, האנשים הבעיות.
המצב היה כל כך מקביל לחיים האמיתיים. הן בהודו, מתנדבות, מעשנות מטיילות. בזוהמה במים שלא שותים מהברז בשקט בקארמה. לבושות סחבות ואוכלות זבל שמוכרים בדוכנים ברחוב. אני בפריז. משתמשת בשירותים נקיים, לבושה יפה נוסעת במטרו. הולכת לראות תערוכה במרכז פומידו. ממש ציפיתי לראות אותן באחת התמונות המוצגות. מחייכות, עם שיער לא חפוף. בסוף כולנו רק אורחים. אורחים בבית של אחרים, ואז מציגים רשמים בתערוכות שעולות 12 יורו לכניסה בודדה. ותודה מדמואזל, אורוואר.

**


היום השתמשתי לראשונה באמבטיה שלי. שמתי את המחשב הנייד על השירותים, כיוונתי את הצג לשדה הראייה שלי, שמתי את הסרט גברים צרפתיים, מזגתי יין אדום והדלקתי סיגריה.
אחחח.... השקט של לגור לבד.


**


אני צריכה למצוא מישהו שיבשל לי. שיסתכל עלי ישנה, שיסתכל עלי מתקלחת.
הלבד הזה נעים, אבל מתחיל לחלחל. מה גם שנמאס לי לחיות על אורז וסויה.

**


הגינה הכי מקסימה בפריז נמצאת ליד השוק הכי מקסים בעיר, ששכחתי איפה הוא נמצא, ואני צריכה לחכות 15 יום עד שיחזור השותף שלי לשווקים מטיפוס על איזה הר, ויקח אותי אליו שוב.