בשבת שעברה הייתי בתערוכה במרכז פומפידו, פריז- דלהי מומביי.
כרגע, אז ספיקינג, יש לי 4 חברות טובות שנמצאות בהודו רבתי.
לא הפסקתי לחשוב עליהן משך כל התערוכה. היא עסקה בדרך בה אמנים פריזאים והודים תופסים את הודו. את התרבות, הנוף, האנשים הבעיות.
המצב היה כל כך מקביל לחיים האמיתיים. הן בהודו, מתנדבות, מעשנות מטיילות. בזוהמה במים שלא שותים מהברז בשקט בקארמה. לבושות סחבות ואוכלות זבל שמוכרים בדוכנים ברחוב. אני בפריז. משתמשת בשירותים נקיים, לבושה יפה נוסעת במטרו. הולכת לראות תערוכה במרכז פומידו. ממש ציפיתי לראות אותן באחת התמונות המוצגות. מחייכות, עם שיער לא חפוף. בסוף כולנו רק אורחים. אורחים בבית של אחרים, ואז מציגים רשמים בתערוכות שעולות 12 יורו לכניסה בודדה. ותודה מדמואזל, אורוואר.

**


היום השתמשתי לראשונה באמבטיה שלי. שמתי את המחשב הנייד על השירותים, כיוונתי את הצג לשדה הראייה שלי, שמתי את הסרט גברים צרפתיים, מזגתי יין אדום והדלקתי סיגריה.
אחחח.... השקט של לגור לבד.


**


אני צריכה למצוא מישהו שיבשל לי. שיסתכל עלי ישנה, שיסתכל עלי מתקלחת.
הלבד הזה נעים, אבל מתחיל לחלחל. מה גם שנמאס לי לחיות על אורז וסויה.

**


הגינה הכי מקסימה בפריז נמצאת ליד השוק הכי מקסים בעיר, ששכחתי איפה הוא נמצא, ואני צריכה לחכות 15 יום עד שיחזור השותף שלי לשווקים מטיפוס על איזה הר, ויקח אותי אליו שוב.