אני לא יודעת מה קורה לי, שאני לא מפסיקה לחלום על החבר שלי לשעבר. שהיה הראשון. והיחיד.
שמאז הוא לא הרגשתי כלום כלפי אף אחד.
אני חולמת עליו הרבה. אני מתגעגעת למשהו בסיסי. אני טובה יותר בזוג. אני טובה בזוגיות.
אני טובה בלתת ואני טובה בלאהוב.

כל כך מפחיד שזה לא יקרה שוב.

ואני מנסה לזמן לעצמי דברים טובים. ואני מנסה להרגיש דברים אבל לא הולך לי.

אני מקנאה בו שהוא מצא לו מישהי. אני מקנאה בזוגות. אני מקנאה באלה עם הלב השבור.

אני אצטט את יהונתן גפן מה שאני לא עושה הרבה- או בכלל לא.
"האוהבים חוזרים אל הלילה, המשוררים חוזרים אל המילים".

מי משוררת בכלל. תנו לי לחזור אל המיטה. ושיהיה שם מישהו עם ידיים חזקות ועם גוף חם שידע בדיוק איך אני אוהבת שמחבקים אותי לפני השינה.

(זו תמונה של לבד)

היה אצלי בדירה לארוחת ערב מוקדמת מישהו,לפני כמה לילות. חצי בקבוק יין פתח עוד בקבוק, שהוריד אותנו לסופר שמתחת לדירה שלי לקנות עוד אחד.

אני אישית איבדתי את זה. שיכורה לחלוטין. חצי מהדברים שאמרתי אני לא זוכרת, לגבי החצי השני אני לא בטוחה, ואולי עדיף ככה.

בשלב כלשהו התמוטטתי על המיטה. בשמלה ובקרדיגן. ברור שהפלרטטן הזה חשב שהוא הולך להינות הלילה. אני ידעתי שמצפה לי לילה של לשבת באמבטיה ולהקיא בקבוק וחצי יין אדום, וקצת שוקולד קינדר.

שלחתי אותו באלגנטיות הביתה, נעלתי בקושי את הדלת אחריו ונפלתי למיטה.

במשך הלילה קמתי להקיא כמובן, אבל נרדמתי שוב כמו ילדה גדולה, ושיכורה.

קמתי בבוקר לעבודה עם ראש כואב וטעם מר בפה. מצאתי נעל אחת שלי על אדן החלון, את הבגדים שלי על הרצפה, את הכלים בכיור ואת המאפרה מרוקנת.

מאוד ריגש אותי שהוא פינה את הכלים.
 עוד יותר ריגש אותי שהוא רוקן את המאפרה שהבדלים כבר נשפכו ממנה החוצה.
אני חושבת כמה המצב לא טוב, כשמרגש אותי שבנים מרוקנים לי את המאפרה בבית כשאני שתויה מדי בשביל לדעת מה השם שלי.

בשבת שעברה הייתי בתערוכה במרכז פומפידו, פריז- דלהי מומביי.
כרגע, אז ספיקינג, יש לי 4 חברות טובות שנמצאות בהודו רבתי.
לא הפסקתי לחשוב עליהן משך כל התערוכה. היא עסקה בדרך בה אמנים פריזאים והודים תופסים את הודו. את התרבות, הנוף, האנשים הבעיות.
המצב היה כל כך מקביל לחיים האמיתיים. הן בהודו, מתנדבות, מעשנות מטיילות. בזוהמה במים שלא שותים מהברז בשקט בקארמה. לבושות סחבות ואוכלות זבל שמוכרים בדוכנים ברחוב. אני בפריז. משתמשת בשירותים נקיים, לבושה יפה נוסעת במטרו. הולכת לראות תערוכה במרכז פומידו. ממש ציפיתי לראות אותן באחת התמונות המוצגות. מחייכות, עם שיער לא חפוף. בסוף כולנו רק אורחים. אורחים בבית של אחרים, ואז מציגים רשמים בתערוכות שעולות 12 יורו לכניסה בודדה. ותודה מדמואזל, אורוואר.

**


היום השתמשתי לראשונה באמבטיה שלי. שמתי את המחשב הנייד על השירותים, כיוונתי את הצג לשדה הראייה שלי, שמתי את הסרט גברים צרפתיים, מזגתי יין אדום והדלקתי סיגריה.
אחחח.... השקט של לגור לבד.


**


אני צריכה למצוא מישהו שיבשל לי. שיסתכל עלי ישנה, שיסתכל עלי מתקלחת.
הלבד הזה נעים, אבל מתחיל לחלחל. מה גם שנמאס לי לחיות על אורז וסויה.

**


הגינה הכי מקסימה בפריז נמצאת ליד השוק הכי מקסים בעיר, ששכחתי איפה הוא נמצא, ואני צריכה לחכות 15 יום עד שיחזור השותף שלי לשווקים מטיפוס על איזה הר, ויקח אותי אליו שוב.

חיכיתי עד עכשיו שיגמר כבר יום האהבה, בשביל לתת לו הזדמנות. לתת הזדמנות לאיזה משהו רומנטי שאולי יקרה בעיר הרומנטית בעולם.
לבשתי שמלה חדשה שנקנתה בחמישה יורו באחת מחנויות היד השניה בעיר. סידרתי את השיער ושמתי קצת סומק, שאראה נרגשת.

לא קרה כלום.

אולי למישהו אחר קרה משהו רומנטי בעיר הרומנטית בעולם, אני אחכה לשנה הבאה.
חג שמח

אני בריג'יט ג'ונס.
אני בריג'יט ג'ונס בפריז.
אני יושבת בבית ושומעת מוזיקת אינדי ביו טיוב ולא מפסיקה לעשן.

**

אני ישנה, והולכת מדי פעם לסופר השכונתי הקטן שלי. אני קונה קורנפלקס, חלב, ביצים. גבינות שאני לא מצליחה להבין כמה אחוזי שומן הן אבל בטוחה שהרבה. באגט עוד לא קניתי.

אני עוברת דרך רחוב האוברקאמף הפלורנטיני. הוא מלא בבתי קפה, בבהומיינים עם משקפי ראייה בעלי מסגרת עבה, בבודדים ששותים בירה בחברת ספר מצהיב וישן, בזוגות שמחליקים נגיעות מתחת לשולחן. מלא בנינוחות ובשיק.
 כמו לקום משינה, ולהתמתח.

***

אני בריג'יט ג'ונס. יושבת ומעשנת בדירה, לובשת תחתוני סבתא, מדברת לעצמי.

בארץ היה איזה בחור שהייתי מעוניינת בו. ממש לפני הנסיעה שלי, חודש וחצי לפני. היה בינינו מתח והיינו חברים. מדברים בטלפון, צוחקים בבר שעבדנו בו יחד. הוא הברמן ואני המלצרית. כמה קלישאתי.

 יצאנו פעם אחת כשסיימנו משמרת לבר אחר. הוא שתה גולדסטאר בבקבוק, אני שתיתי יין אדום. לבשתי שמלה ארוכה וסריג קל. הרגשתי יפה. היה נעים, צחקנו, דיברנו. הוא חטף נגיעות בשיער שלי, אני חטפתי לו נגיעות ברגל.  בסוף הערב הוא הוריד אותי ליד האוטו שלי. נכנסתי אליו ונסעתי את שתי דקות הנסיעה בהרגשה מוזרה. כשחניתי בבית השארתי את הרדיו דלוק בשירים העצוביים של הלילה, והתחלתי לבכות.
הוא לא נישק אותי.
הייתי כל כך מאוכזבת מזה שכלום לא קורה. הייתי כל כך מרוקנת. מהכל.
אני זוכרת את הדקה או שתיים, או חמש אולי, שישבתי לבד באוטו בשלוש לפנות בוקר, יפה ועצובה, בשמלה ארוכה ובסריג קל.  שום דבר לא יכול לנחם. רק איזה בחור שיבוא וינשק אותי.
חשבתי שאולי הוא יחזור, ישלח לי הודעה או יתקשר ויגיד 'שכחתי משהו, את יכולה רגע לרדת?' ואז הייתי יורדת כבר עם פיג'מה ועם ניחוח הקרם פנים שללי והייתי שואלת 'מה שכחת?' ואז הוא היה מנשק אותי. אגרסיבי, תקיף, רך.

וגם עכשיו, אני בדירה שלי ברובע ה11. יושבת מול המחשב. כותבת על בחור שהיה הסחת דעת בשבילי מהריקנות. ושלא נישק אותי אז. קיבלתי כמה נשיקות מאז, לא משהו שהיה לי משמעותי, לא משהו ששווה לזכור.

אבל הריקנות.
פריז תמלא לי את החסר.

התחלה

פריז מעוננת היום. צלצלתי בצהריים לחברה מהארץ, אמא שלה אמרה שהיא בים, פתאום הרגשתי רחוקה.

--

הגעתי לפריז לשנתיים הבאות ביום ראשון, 24 לחודש יולי בשעה 13 בצהריים. תיק גדול עם הבגדים, מזוודה עם שמיכה, כרית ומצעים, טרולי עם ספרים ומצלמה. ביום רביעי עברתי לדירת הסטודיו הקטנה שלי, בפסאז' קטן ברובע ה11.

--

לפני כמה שנים הייתי מעוניינת באיזה בחור. באחת משיחות הטלפון שלנו הוא סיפר לי שהוא קורא ספר, אחד מהמותחנים האסקפיסטיים של הרלן קובן. קראתי אותו כבר. ברגע שניתקנו את השיחה ניגשתי לספריה הענקית שיש לנו בבית ואיתרתי את הספר. כל פסקה, כל עמוד דמיינתי את הבחור- מה הוא חושב, אם הוא כבר הגיע לפרק הזה, אם הוא יודע או מתחיל לנחש את פתרון התעלומה של קובן.

היום חיפשתי סרט נחמד לראות, להעביר את הערב. מצאתי את נוטינג היל. כמעט התקשרתי לאמא שלי כמעט שלחתי לה את הקישור, שתראה יחד איתי ממרחק אלפי קילומטרים. נצחק יחד, נתפעל מהיופי המהמם של ג'וליה רוברטס מהקסם של יו גרנט. אולי תוקל לי הבדידות.

--

פריז שקטה. מהחלון שלי שמשקיף לקיר לבנים אדומות אני שומעת את הגשם שמגיע לפרקים. אני שומעת את השכן עם שותף או עם חבר. למרות שאני לא רואה- זוית הראיה שלי לא מותאמת להצצה- אני יודעת שהם מעשנים ואני יכולה לדמיין את סלסולי העשן בדירת הסטודיו שלהם, מתמזגת להפליא עם גלי הקול של מוזיקת הג'אז שהם שומעים בלי הפסקה, עם הלגימות הקצובות מהיין האדום. כל כך פריזאי.

-

פריז שקטה. טיילתי היום ברובע. בין הסינים והתיירים והערבים הבליחו מדי פעם קצת צרפתים עם השיק הנוטף והשפה המהירה, המתנגנת. השמיים היו אפורים, וזה בסדר. מאוד מעונן. כל כך יפה פריז באפרוריות שלה, במיסתורין שלה. עתיקה, מתנשאת.
הגעתי למקום הנכון.

פריז מעוננת היום. כשמעונן אני תמיד מרגישה קצת בודדה.